אגרת הרמב"ן
אִגֶּרֶת הרמב”ן
האגרת הזאת שלח הרמב”ן ז”ל לקטלוניא לבנו לזרזו על העונה, וצוה אותו שיקראנה פעם אחת בשבוע וילמד גם את בניו עמו, ויהיו רגילים בה בעל פה, כדי לחנכם בילדותם ביראת שמים, ובישר להם שביום שיקרא האגרת הזאת יענוהו מהשמים כל מה שישאל. וכל מי שרגיל לאומרה בוודאי ניצול מכל צרה ומובטח לו שהוא בן העולם הבא. (וישמר מן הכעס ויבוא לידי ענווה).
שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ. וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמְּךָ: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כֹּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכֹל אָדַם וּבְכֹל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדַם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כֹּל הַכּוֹעֵס כֹּל מִינֵי גְהִינֳם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָסֵר כָּעַס מִלִּבְּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מְבַשֶּׂרְךָ. וְאֵין רָעָה אֶלָּא גְהִינֳם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכֹּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה’. וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִּתֵּן אֵל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ וְאַף כִּי בְּמוֹתְךָ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וְשֶׁמֵּי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדַם”. וְנֶאֱמַר: “הֲלֹא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מַלֵּא נְאוּם ה’ “.
וְכַאֲשֶׁר תַּחְשֹׁב אֵת כֹּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֲךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָׂמֵחַ בְּחֶלְקְךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכֹּל אָדַם וּלְפַחֵד מִמַּנּוּ וּמִן הָחֶטְא, אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הִשְׁכִּינָה וְזִיו כְּבוֹדָה, וְחַיֵּי עוֹלַם הַבָּא.
ועַתָּה בְּנִי, דַּע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת, מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה’ מָלַךְ גֵּאוּת לָבֵש”. וּבְמַה יִתְגָּאֶה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר ה’ מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר. וְאִם בְּכָבוֹד, הֲלֹא לֶאֱלֹקִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ”, וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה, מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים. וְטַעַם זְקֵנִים יִקַּח: נִמְצָא, הַכֹּל שַׁוֵּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְּאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים, לַכֵּן תַּשְׁפִּיל עַצְמְךָ וינשאך הַמָּקוֹם.
עַל כֵּן אֲפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד: כֹּל דְּבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף, וְעֵינֶיךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ וְלִבְּךָ לְמַעְלָה, וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדַם בְּדַבֶּרְךָ עִמּוֹ, וְכֹל אָדַם יִהְיֶה גָּדוֹל מִמְּךָ בְּעֵינֶיךָ, וְאִם חֲכַם אוֹ עָשִׁיר הוּא-עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ, וְאִם רָשׁ הוּא וְאִתָּהּ עָשִׁיר אוֹ חָכַם מִמֶּנּוּ-חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיַּב מִמֶּנּוּ וְהוּא זַכַּאי מִמְּךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא, הוּא שֹׁגֵג וְאַתָּה מֵזִיד.
בְּכֹל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ וּבְכֹל עֵת, חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מַלֵּא עוֹלַם. וּדְבָרֶיךָיִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכֹּל אָדַם, וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ אַל תְּעַנֵּהוּ בְּקוֹל רָם רַק בְּנַחַת, כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ, וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר, תְּחַפֵּשׂ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָּבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ, וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ בַּבּוֹקֵר וּבָעֵרֶב, וּבַזֶּה יִהְיוּ כֹּל יַמֶּיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֶּר כֹּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם מִלִּבְּךָ בְּעֵת הִתְפִּילָהּ, וְהַכֵּן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, וְטַהֵר רָעֲיוֹנֶיך, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֵנוּ מִפִּיךָ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה כֹּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכֹל דָּבָר וְדָבָר וְלֹא תֶּחְטָא. וּבַזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמֵחַשָּׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים, וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: “תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנְךָ”תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ תִּפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלַלֶּכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר ה’ יִתְבָּרֵךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכֹל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכֹל יוֹם שֶׁתִּקְרֶאנָה יְעַנּוּךָ מִן הַשָּׁמִים כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלַם, אַמֵּן סֶלָה:
