ציצית

מצוות ציצית מופיעה בספר במדבר (פרק טו-לח לט):

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ, וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהֹוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם:”

המצווה מופיעה בשנית בספר דברים (פרק כ”ב-י”ב):
“גְּדִלִים, תַּעֲשֶׂה-לָּךְ, עַל-אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה-בָּהּ”.

טעם המצווה מבואר בפסוק הבא (במדבר פרק טו-לט) :
“והיה לכם לציצית וראיתם אותו, וזכרתם את כל מצוות ה’, ועשיתם אותם”.

טעמה של מצווה זו כתוב בתוך ציוויה והוא חובת האדם להיזכר במצוות ולא לתור אחרי הלב והעיניים. חז”ל אף אמרו שכשרואים את צבע התכלת שבציצית, מעורר הדבר במחשבתו של האדם מראה הים והשמים וכסא הכבוד של הקב”ה, ובצורה זאת שומר עליו מן החטא. חז”ל הסבירו גם כי הציצית הינה סמל לשייכותו של היהודי לעם ישראל, וכאשר הוא מתבונן בה הוא נזכר בקב”ה. רש”י בפרושו לפסוק במדבר (פרק טו-לט), מסביר שתי משמעויות אפשריות למילה ציצית:

1. מלשון שערות – ככתוב ביחזקאל (ח’, ג) “ויקחני בציצת ראשי”
2. מלשון הצצה – “ציצית על שם וראיתם אותו כמו מציץ מן מהחרכים”.

בימינו לא כל כך מצויים בגדים בעלי ארבע פינות, לכן נהגו ללבוש בגד מיוחד המכונה טלית קטן, כדי שיוכלו לקיים את המצווה. בנוסף, נהגו להתעטף בשעת התפילה בטלית גדולה. בעוד שבשעת לבישת הטלית הגדולה מברכים “…וציוונו להתעטף בציצית”, הרי בשעת לבישת הציצית הקטנה שבין הבגדים נהגו שלא לברך ברכה זו, מכיוון שלדעת חלק מהפוסקים צורת לבישתה איננה נחשבת “עטיפה”, אלא לברך “…וציוונו על מצוות ציצית”.

מנהגים שונים יש בלבישת ה”טלית קטן”. הספרדים ובני עדות המזרח נהגו על פי האר”י ללובשה מתחת החולצה, וגם להכניס את פתילי הציצית בתוך בגדיהם. לעומתם נהגו מרבית האשכנזים להוציא את פתילי הציצית מעל בגדיהם, בעוד את בגד ה”טלית קטן” נוהגים חלק מהאשכנזים ללבוש מתחת לחולצה. בקרב האשכנזים החסידים רבים נוהגים ללבוש גם את בגד ה”טלית קטן” מעל לבגדיהם.